כל אילי סכרנין פיאלבית איתלאוברה וואחד וואחד - כל השיכורים שבבית - צאו מייד אחד אחד! - רשמים מעמאן, חלק ב'
הסיבה העיקרית בגינה בחרתי ללמוד ערבית בירדן הקיץ היא הבורות היחסית שלי כשהדברים אמורים באיסלאם, העולם הערבי והשפה הערבית. פעם אחת ברגע של קירבה ואינטימיות סיפרתי לאשרף, חבר טוב מהאוניברסיטה, שבין המשפטים השלמים היחידים שאני יודע לומר בערבית הוא "כול אילי מאוג'דין פיאלבית איתלאוברה וואחד וואחד", כלומר כל הנוכחים בבית צאו החוצה אחד אחד".
אשרף הנהן בהבנה, והראה הזדהות וחשבתי שהוא מבין שהדבר מצער אותי אלא בהזדמנות הראשונה שהיתה לו הוא השתמש בזה נגדי: התכוננתי לצאת מהבית והוא המתין לי, יתכן ולא הייתי זריז במיוחד והוא צעק לי מבחוץ "יאללה כול אילי מאוג'ידן פיאלביית... וגו'." ונקרע מצחוק. וחוזר חלילה.
בדירה שלנו בירדן סאלח ישב על המרפסת והתלונן "אצלנו הערבים יש מנהגים דפוקים. אם אתה אוכל משהו, ומישהו במקרה עובר, אתה מוכרח להגיד לו יאללה תפדל, תצטרף. זו הסיבה היחידה שהזמנתי את מועטז. ישבתי לי בכייף על המרפסת, הוא ראה אותי ושאל אותי מה נשמע. עניתי לו שהכל טוב וקיוויתי שיעזוב אותי בשקט.
"מה אתה עושה?" המשיך הנודניק.
"סתם יושב, מעשן נרגילה," ובגלל מנהג הכנסת האורחים הוספתי גם, וללא שמץ של כנות: "יאללה תפדל, כלומר בוא תצטרף."
"אין בעיה!" הוא צעק לי מלמטה והקים את החברים שלו." כוסאמא שלו.
"אז עכשיו הם בדרך לפה?" שאלתי, והוא הנהן.
סאלח לא באמת חושב שהמנהגים והמסורות שלו דפוקים, אלא שאותו מועטז באמת עלה לו כבר על העצבים. מועטז הוא השכן מלמטה, את הדירה בה אנו מתוגררים השכרנו מדודו. באותו ערב, לפני שמועטז הגיע, ישבנו על המרפסת, אני, סאלח, ועוד חבר ערבי-ישראלי שלו בשם אדהם ועישנו נרגילה על המרפסת. אדהם הוא במקור מסכנין. הוא צנום, שיערו קצר, נעים הליכות ועדין. בעבר היה שחקן בנוער של בני סכנין ועדיין, אם אינני טועה, האהבה הגדולה ביותר שלו היא כדורגל. הוא מטפל בנרגילה היטב, רומז שאני וסאלח לא יודעים מה אנחנו עושים בבואנו להתקין את ראש הטבק. אנחנו משוחחים בניחותא עד שנשמעות הדפיקות בדלת ומועטז וחבריו נכנסים.
מועטז שיכור, אפשר להבחין בכך מיד, העיניים שלו אדומות, הבל פיו מצחין מאלכוהל וביד ימין שלו בקבוק. הוא דוחף ראשו אל המרפסת ואומר לסאלח: "מה זה הסתפרת ככה קרחת, אתה נראה כמו ארי (זין בערבית)."
"אה," אני אומר, "עד כאן. בבית שלי אתה לא תקרא לסאלח ארי."
"זה לא הבית שלך, הוא עונה, זה הבית שלי!"
"אוסקוט! (שקט)", אני אומר, "תקשיב טוב יא מועטז, אני שכרתי את הבית הזה, ומדוד שלך ולא ממך, אז בכל מקרה זה לא הבית שלך, לכן עכשיו אני קובע מה מותר ומה אסור להגיד."
"אוסקוט! (שקט)", אני אומר, "תקשיב טוב יא מועטז, אני שכרתי את הבית הזה, ומדוד שלך ולא ממך, אז בכל מקרה זה לא הבית שלך, לכן עכשיו אני קובע מה מותר ומה אסור להגיד."
"אבל צריך להגיד את האמת," מועטז מנסה לעצבן בדרך קצת אחרת, ומוסיף "לא תגיד לו את האמת? הוא נראה כמו ארי!"
"אם הוא נראה כמו ארי, אז אתה נראה כמו ארי שעיר (hairy eri)" אני אומר לו, הוא מביט בי רגע במבט מטופש ואני לא בטוח האם הוא נכעס או לא, ואז הוא נקרע מצחוק והולך להתקין לו כוס שתיה נוספת. הוא מיד חוזר עם כוס פלסטיק ומנסה לדחוף לי שאשתה גם, אבל מתייאש במהירות. אדהם, פחות נחוש ממני ולוקח שלוק קטן. אבל זה לא מספיק למועטז שמשגע אותו שישתה עוד עד שאדהם עונה לו, כבר חסר סבלנות שיש לו מבחן מחר ושיעזוב אותו באמא שלו.
החברים של מועטז דווקא סימפטיים. הם שקטים, מכבדים את הדירה שלנו ובסך הכל רוצים לשוחח קצת. מועטז לעומת זאת התחיל לדבר בקול רם, כך שכל השכונה שומעת, על הבחורות שגרות מתחתינו ובדיוק יצאו לחצר. סאלח מנסה להשתיק אותו.
החברים של מועטז דווקא סימפטיים. הם שקטים, מכבדים את הדירה שלנו ובסך הכל רוצים לשוחח קצת. מועטז לעומת זאת התחיל לדבר בקול רם, כך שכל השכונה שומעת, על הבחורות שגרות מתחתינו ובדיוק יצאו לחצר. סאלח מנסה להשתיק אותו.
אדהם אומר ללכת ואוסף את חפציו. כשסאלח ילווה אותו לדלת הוא ילחש לו "מי זה הדפוק הזה?! רק בגללו אני חותך מוקדם". לי מועטז לא כל כך מפריע, אני לא ממש מתייחס אליו. אני עובר לסלון ומשוטט באינטרנט. הוא מגיע אחרי כמה דקות ומתחיל להתנצל, אבל לא ברור לי על מה. לאט לאט מתחוור לי שכשהציג אותי בפני חבריו אמר שאני יהודי. סאלח וחבריו ביקרו אותו על כך ואמרו שנעלבתי שככה בחר להציג אותי. מתוך שכרותו ניסה להסביר לי שהוא התכוון שאני יהודי, שאמא שלי היא יהודיה אבל שזה לא אומר שאני ישראלי או ציוני חס וחלילה אלא שזו רק דת ושאני אמריקאי.
לא! אמר סאלח, לא לזה התכוונת כשהצגת אותו ככה! אמרת את זה באופן מעליב!
מועטז המשיך להתנצל כמו משוגע חוזר בפני שאיננו גזען, ושהדבר היה בלי כוונה, ובחיים לא יקרא לי חס וחלילה ציוני או ישראלי חס ושלום וכו'. אני חוזר כמה פעמים ואומר שזה לא נורא ושיעזוב שטויות. מיש מושקילה - זו לא בעיה. אבל הוא ממשיך, הוא נודניק, עד שאחד החברים שלו קוטע אותו ואומר לו יאללה, הבנו, אין בעיה, תשחרר אותו.
כשברור שאנחנו רק מחכים שיפטור אותנו מהנוכחות שלו מועטז מתעקש ללמד אותי ערבית: "סכרנין זה שיכורים הוא אומר. ועכשיו תחזור אחרי: איתלה אובארה יא סכרנין, איתלאה אוברה! (צאו מהבית שיכורים, צאו מהבית)". אני חוזר אחריו ומאלתר במעט הערבית שאני יודע ואומר: "כל אילי סכרנין פיאלבית איתלאוברה וואחד וואחד. איתלאוברה יא סכרנין" ותוך כדי אני תוהה איך היה נוהג אילו ידע שדווקא המשפט הזה מוכר לי היטב ולא מאתמול.
ليست هناك تعليقات:
إرسال تعليق