السبت، 4 أغسطس 2012


"נשרוף את ישראל, עלה ותצליח החאמס" - רשימות מעמאן
 חלק ראשון 





המסע שלי לכיוון עמאן התחיל ביום רבעי אחר הצהריים בכניסה לתחנה המרכזית בירושלים כשפני מועדות לכפר שעב שבגליל. כרגיל התור לשיקוף המזוודות היה עמוס. למרות הדוחק הנוסעים המזדרזים מארבע דלתות הכניסה עמדו בתור מסודר למכונת השיקוף ובשקט מופתי.

סתם, זה יומן, לא מדע בדיוני.








המזוודה שלי היתה בגובה של ילד בן שמונה ורוחב, גם כן של ילד בן שמונה, אבל אחד שמן. בקושי הצלחתי להגיע וממש כשהייתי קרוב להעמיס את המזוודה על עמדת השיקוף עמדה לפני אישה מוסלמית חנוטה בעיקר בבד כחול מלבד החיג'אב שלה שהיה שחור. לשמאלי המתינה ללא הרבה סבלנות נערה כבת 14 אשר אם הייתי משתמש בשפה שאיננה תקינה פוליטת בוודאי הייתי מציין שהיא מתנחלת בברור. הנערה, כמיטב מסורות בני ישראל במדבר ניסתה להדחף לפני. אני, גם כן על פי מצוות תרבותינו הקדושה, דחפתי אותה חזרה והערתי לה שאין שום צורך לדחוף. לפנינו השמלה הכחולה הניחה את המזוודה שלה ועברה הלאה לקחת אותה מצידה השני של מחילת השיקוף.




תוך כדי שהיא נעה בקלילות, הנערה הנאווה שלצידי סיננה בחינניות מזוית פיה "ימח שמה". אני, שהייתי הבא בתור עצרתי, לא שמתי את המזוודה בפנים ולא הנחתי לאיש להעמיס את שלו ושאלתי אותה בקול רם "מה אמרת?". אחרי כמה כאלו והמהום של ההמון היא חזרה על דבריה אבל הצטדקה "אמרתי את זה להיא, לא לך." צעקתי עליה בתוכחה שהיא בזיון ובושה לעם שלנו וכו' וכו'.

אין הרבה חוכמה בלצעוק על ילדה קטנה, ולמען האמת הרגשתי די מטומטם. היא לא ענתה. אני לא יודע אם אני הייתי עונה לגבר בן 24 שהיה צועק עלי מול קהל כשהייתי בן 14. הסתכלתי לה בעיניים וראית שהיא נבוכה ומובכת והשתהתי. שתרגיש את הבושה, שהמבוכה תאדים את לחייה. האנשים מסביב הבינו מה קרה והמהמו. בסוף המשכתי. אין חוכמה בלצעוק על ילדה קטנה ואני לא יכול לחנך אותה, המעט שאולי אני כן יכול הוא להבהיר לה מה מחוץ לגבולות השיח, מהו הטאבו. למרות זאת, בשורה התחתונה אני לא יודע אם זה היה חכם או צודק לצעוק עליה.

סאלח עסף אותי בסובארו אימפרזה כסופה ביציאה מתחנת הרכבת של עכו. זו הפעם הראשונה שאנחנו מתראים פנים אל פנים ולא בסקייפ, הוא בן-דוד של חבר טוב שלי מהאוניברסיטה בה אני לומד בארה"ב והשותף שלי לחדר בסמסטר הקרוב בעמאן. הוא יוצא מהרכב, אנחנו מתחבקים, אני מעמיס את המזוודה שלי ואנחנו נוסעים. זו הפעם הראשונה שלי בצפון בביקור הזה בארץ והמרחבים מעוררים אצלי געגועים אבל אני לא בטוח למה. כשאנחנו פונים לכפר שעב אני מזהה את השלוחות שממול עליהן הישובים גילון וצורית והעיקולים בכביש שבין מטעי זיתים זורקים אותי למסכם צפון שעשיתי בתור חייל מסלול ביחידת מגלן-האש.


מסתירים מאחוריהם מפקדים מורעלים, עצי זית
הדבר היה כך, זה היה הלילה השני למסכם ואני הייתי מפקד החוליה והנוווט של שלושה מהחיילים הסוררים ביותר בצוות. אוקיי, זה לא בדיוק תאור מדויק, הם פשוט לא רצו שאני אומר להם מה לעשות - ובכנות, די בצדק. המזל שלי ומה שהקנה לי מעט סמכות עליהם היה שהייתי היחיד שהכיר את הציר וידע את הניווט. בלילה שלפני כן הובלתי אותנו במהירות וביטחה אל השיחים בהם התמקמנו והתהפכנו הנה והנה בקור חסר הרחמים של סוף פברואר. בכל מקרה, בדיוק צפונית לכפר שעב בו כעת אני יושב על המרפסת ושותה כוס תה עמדנו כחיילים והתלבטנו כיצד לעבור ממטע זיתים אחד לשני. העניין הוא שהדרך היתה מוארת באור יקרות מהישוב. אני הצעתי שנאגף את השטח הנחות והמואר ונצמד לנקודות החשוכות.
זו היתה טעות. מפקד לא מציע.
לא היה על מה לדבר אף אחד לא רצה ללכת בדרך יותר ארוכה ופחות נוחה רק כי המפקד חוליה החנון רוצה ללכת בחושך. אז הלכנו בדרך המלך המוארת וכשהיינו בדיוק במרכזה שמענו צעקות "אש אש אש" מהשיחים וזרקו עלינו רימון גז מדמיע.
נהדר.
עשינו כיאלו אנחנו יורים חזרה, נהנהו מניחוח הגז הריחני שפשט בשדה לעת ערב, נאלצנו להקשיב לתוכחת המפק"צ הפוץ שלנו על חוסר המקצועיות שלנו בהליכה באור (אני הפנתי מבטים מאשימים אל חברי לחוליה תוך כדי) כיתפנו את מנשאי ה45 קילו והמשכנו בדרך להנאתינו. כמה קילומטרים מאוחר יותר העזתי לומר מילה על כך לאחד מחברי למסע שענה בסבלנות וחרישות שבוודאי העירה את סאלח בן ה16 במיטתו וכל חבריו בכפר. הדבר שוב עלה לנו ברימון גז, שיחת תוכחה נוספת, הפעם מהמ"פ ועוד תענוגות ממן זה.

ועכשיו אני יושב על גג אחד הבתים ומעשן נרגילה עם בני דודים של סאלח. הם מספרים לי על העוינות בה ערבים ישראלים נתקלים בירדן ובמצרים. תאלת, מספר לי שבשארם א-שייח הוא לא הצליח למצוא מקום לשון כי יש לו דרכון כחול. "לא חוזר לשם בחיים שלי - נשבע" הוא מכריז ומעביר את צינור הנרגילה לשמאלו. סאלח לא מציג את עצמו כישראלי בירדן. אם מתעקשים ושואלים מאיפה הוא הוא אומר מגבולות 48'. אומרים להם שהם בוגדים.

בירדן רוב האוכלוסיה היא פלשתינית ורק מיעוט בן פחות מחצי נמצא בירדן מימים ימימה. לרוב קשה למצוא אהבה עזה בין הירדנים לבין הפלשתינאים. החיים לא קלים תחת המונרכיה, אך הירדנים אומרים, כך מספר לי סאלח, שעדיף הגהנום של המלך על הגן-עדן של הפלשיתינים. כלומר, עדיף השלטון כמו שהוא היום על פני התעוררות פוליטית של הפלשתינאים החיים בממלכה ההאשמית של ירדן.

למרות העוינות כלפי ערבים ישראלים, כששת-אלפים מהם לומדים בירדן. הם קהילה די סגורה ולא נוטים להתערבב עם יתר התלמידים. "כל החברים שלי הם ערבים ישראלים" אומר לי סאלח. כשאנחנו עוברים את הגבול אנחנו גם עוברים לאנגלית ואני הופך לניית או ניית'אן ממסצוסטס. הנסיעה מהגבול לעמאן אורכת כשעה וחצי. העליות לעיר הבירה בכבישים העקלקלים מזכירה לי קצת את העליות לים המלח. הנוף נהדר.

עמאן
בערב יצאנו לאכול ולהסתובב באזור היוקרתי של העיר. אנחנו לוקחים מונית ובאמצע הדרך סאלח אומר לי באנגלית "השיר שמתנגן ברדיו נורא מצחיק, אני אספר לך כשנגיע". הנהג הוא גבר מבוגר, ממשוקף, נינוח וחביב למראה בעל שפם מסותת המעורר בטחון. הוא סופר את העודף נורא לאט אחרי שאני משלם לו ביחידות של ארבע באנגלית. אני חושד שזה מפני שהוא יודע לספור רק עד four. בחוץ סאלח לוחש לי "הוא היה די גנוב הנהג הזה. שמעת את השיר? הוא אמר: נהרוס את כל הישראלים נשרוף את ישראל, עלה ותצליח החאמס התנועה הצודקת." ההומר שלי דיי חולני ואני גם מוצא את זה למשעשע.




אחרי שאנחנו אוכלים חומוס סאלח מראה לי כמה מהמועדונים היוקרתיים אליהם מגיעים השיי'חים הסעודיים כדי לבלות ולשרוף וויסקי (כהוכחת העושר, הם נוהגים לשרוף וויסקי במתקן מיוחד). כשאנחנו יוצאים אני מלמד אותו את המילה brothel.


באופן דיי אירוני ילדה קטנה בתחנת האוטובוס בירושלים מציתה בי תוכחה כשמתנהגת בגזענות ואילו המקרה בו נהג מונית מקשיב למוזיקה המהללת את השמדת מולדתי נחרט לי כאנקדוטה משעשעת. אולי זו הזרות שבסיטואציה השניה שגרמה לי להגיב בצורה זו, אבל בעיקר, כך נדמה לי, אני מכין את עצמי לספוג, ללמוד ולהכיר את כל מה שקורה סביבי, ואם אהיה במגננה כל הזמן לא אוכל להשאיר את העיניים שלי פקוחות לרווחה ולשאוף עמוק את האויר הצלול של עמאן.


לילה ראשון בממלכה ההאשמית.

ليست هناك تعليقات:

إرسال تعليق