כל אילי סכרנין פיאלבית איתלאוברה וואחד וואחד - כל השיכורים שבבית - צאו מייד אחד אחד! - רשמים מעמאן, חלק ב'

הסיבה העיקרית בגינה בחרתי ללמוד ערבית בירדן הקיץ היא הבורות היחסית שלי כשהדברים אמורים באיסלאם, העולם הערבי והשפה הערבית. פעם אחת ברגע של קירבה ואינטימיות סיפרתי לאשרף, חבר טוב מהאוניברסיטה, שבין המשפטים השלמים היחידים שאני יודע לומר בערבית הוא "כול אילי מאוג'דין פיאלבית איתלאוברה וואחד וואחד", כלומר כל הנוכחים בבית צאו החוצה אחד אחד".

אשרף הנהן בהבנה, והראה הזדהות וחשבתי שהוא מבין שהדבר מצער אותי אלא בהזדמנות הראשונה שהיתה לו הוא השתמש בזה נגדי: התכוננתי לצאת מהבית והוא המתין לי, יתכן ולא הייתי זריז במיוחד והוא צעק לי מבחוץ "יאללה כול אילי מאוג'ידן פיאלביית... וגו'." ונקרע מצחוק. וחוזר חלילה.

בעיני אשרף העובדה שהערבית היחידה שאני יודע היא של מעצרים היא בדיחה כל כך מצחיקה שהוא טרח לשתף גם את בן הדוד שלו סאלח אותו הכיר לי ועמו אני גר בירדן וגם ניצל לא מעט הזדמנויות להסתלבט עלי. הוא שיתף אותו בבדיחה נוספת על חשבוני - שאני אמנע מלהזכיר כאן - שגרמה לי להשבע לאשרף בסקייפ בשלוש שפות שונות שאני אשבור לו את כל העצמות כשאני אראה אותו. היה לו מזל שזה היה בחתונה של אחיו, אבל לא שכחתי מזה והוא צריך לחשוש מחזרתי לאוניברסיטה.

בדירה שלנו בירדן סאלח ישב על המרפסת והתלונן "אצלנו הערבים יש מנהגים דפוקים. אם אתה אוכל משהו, ומישהו במקרה עובר, אתה מוכרח להגיד לו יאללה תפדל, תצטרף. זו הסיבה היחידה שהזמנתי את מועטז. ישבתי לי בכייף על המרפסת, הוא ראה אותי ושאל אותי מה נשמע. עניתי לו שהכל טוב וקיוויתי שיעזוב אותי בשקט.

"מה אתה עושה?" המשיך הנודניק.

"סתם יושב, מעשן נרגילה," ובגלל מנהג הכנסת האורחים הוספתי גם, וללא שמץ של כנות: "יאללה תפדל, כלומר בוא תצטרף."

"אין בעיה!" הוא צעק לי מלמטה והקים את החברים שלו." כוסאמא שלו.

"אז עכשיו הם בדרך לפה?" שאלתי, והוא הנהן.

סאלח לא באמת חושב שהמנהגים והמסורות שלו דפוקים, אלא שאותו מועטז באמת עלה לו כבר על העצבים. מועטז הוא השכן מלמטה, את הדירה בה אנו מתוגררים השכרנו מדודו. באותו ערב, לפני שמועטז הגיע, ישבנו על המרפסת, אני, סאלח, ועוד חבר ערבי-ישראלי שלו בשם אדהם ועישנו נרגילה על המרפסת. אדהם הוא במקור מסכנין. הוא צנום, שיערו קצר, נעים הליכות ועדין. בעבר היה שחקן בנוער של בני סכנין ועדיין, אם אינני טועה, האהבה הגדולה ביותר שלו היא כדורגל. הוא מטפל בנרגילה היטב, רומז שאני וסאלח לא יודעים מה אנחנו עושים בבואנו להתקין את ראש הטבק. אנחנו משוחחים בניחותא עד שנשמעות הדפיקות בדלת ומועטז וחבריו נכנסים. 

מועטז שיכור, אפשר להבחין בכך מיד, העיניים שלו אדומות, הבל פיו מצחין מאלכוהל וביד ימין שלו בקבוק. הוא דוחף ראשו אל המרפסת ואומר לסאלח: "מה זה הסתפרת ככה קרחת, אתה נראה כמו ארי (זין בערבית)."

"אה," אני אומר, "עד כאן. בבית שלי אתה לא תקרא לסאלח ארי."

"זה לא הבית שלך, הוא עונה, זה הבית שלי!"
"אוסקוט! (שקט)", אני אומר, "תקשיב טוב יא מועטז, אני שכרתי את הבית הזה, ומדוד שלך ולא ממך, אז בכל מקרה זה לא הבית שלך, לכן עכשיו אני קובע מה מותר ומה אסור להגיד."

"אבל צריך להגיד את האמת," מועטז מנסה לעצבן בדרך קצת אחרת, ומוסיף "לא תגיד לו את האמת? הוא נראה כמו ארי!"

"אם הוא נראה כמו ארי, אז אתה נראה כמו ארי שעיר (hairy eri)" אני אומר לו, הוא מביט בי רגע במבט מטופש ואני לא בטוח האם הוא נכעס או לא, ואז הוא נקרע מצחוק והולך להתקין לו כוס שתיה נוספת. הוא מיד חוזר עם כוס פלסטיק ומנסה לדחוף לי שאשתה גם, אבל מתייאש במהירות. אדהם, פחות נחוש ממני ולוקח שלוק קטן. אבל זה לא מספיק למועטז שמשגע אותו שישתה עוד עד שאדהם עונה לו, כבר חסר סבלנות שיש לו מבחן מחר ושיעזוב אותו באמא שלו.

החברים של מועטז דווקא סימפטיים. הם שקטים, מכבדים את הדירה שלנו ובסך הכל רוצים לשוחח קצת. מועטז לעומת זאת התחיל לדבר בקול רם, כך שכל השכונה שומעת, על הבחורות שגרות מתחתינו ובדיוק יצאו לחצר. סאלח מנסה להשתיק אותו.

"הן באמת נאות" אני מאשר, כשמועטז שואל אותי מה אני חושב על דמותן, ומרגע שהודתי שיש בהן חן הוא קופץ על המציאה וצועק בקול רם אפילו יותר: "אה, אתה אוהב את העיראקיות הא? הוא אומר ומוסיף, טרור! טרור!" ואף אחד מאיתנו, כולל החברים שלו לא מבינים מה הוא רוצה או איפה השאיר את השכל שלו.

אדהם אומר ללכת ואוסף את חפציו. כשסאלח ילווה אותו לדלת הוא ילחש לו "מי זה הדפוק הזה?! רק בגללו אני חותך מוקדם". לי מועטז לא כל כך מפריע, אני לא ממש מתייחס אליו. אני עובר לסלון ומשוטט באינטרנט. הוא מגיע אחרי כמה דקות ומתחיל להתנצל, אבל לא ברור לי על מה. לאט לאט מתחוור לי שכשהציג אותי בפני חבריו אמר שאני יהודי. סאלח וחבריו ביקרו אותו על כך ואמרו שנעלבתי שככה בחר להציג אותי. מתוך שכרותו ניסה להסביר לי שהוא התכוון שאני יהודי, שאמא שלי היא יהודיה אבל שזה לא אומר שאני ישראלי או ציוני חס וחלילה אלא שזו רק דת ושאני אמריקאי.

לא! אמר סאלח, לא לזה התכוונת כשהצגת אותו ככה! אמרת את זה באופן מעליב!

מועטז המשיך להתנצל כמו משוגע חוזר בפני שאיננו גזען, ושהדבר היה בלי כוונה, ובחיים לא יקרא לי חס וחלילה ציוני או ישראלי חס ושלום וכו'. אני חוזר כמה פעמים ואומר שזה לא נורא ושיעזוב שטויות. מיש מושקילה - זו לא בעיה. אבל הוא ממשיך, הוא נודניק, עד שאחד החברים שלו קוטע אותו ואומר לו יאללה, הבנו, אין בעיה, תשחרר אותו.

כשברור שאנחנו רק מחכים שיפטור אותנו מהנוכחות שלו מועטז מתעקש ללמד אותי ערבית: "סכרנין זה שיכורים הוא אומר. ועכשיו תחזור אחרי: איתלה אובארה יא סכרנין, איתלאה אוברה! (צאו מהבית שיכורים, צאו מהבית)". אני חוזר אחריו ומאלתר במעט הערבית שאני יודע ואומר: "כל אילי סכרנין פיאלבית איתלאוברה וואחד וואחד. איתלאוברה יא סכרנין" ותוך כדי אני תוהה איך היה נוהג אילו ידע שדווקא המשפט הזה מוכר לי היטב ולא מאתמול.

"נשרוף את ישראל, עלה ותצליח החאמס" - רשימות מעמאן

 חלק ראשון 

המסע שלי לכיוון עמאן התחיל ביום רבעי אחר הצהריים בכניסה לתחנה המרכזית בירושלים כשפני מועדות לכפר שעב שבגליל. כרגיל התור לשיקוף המזוודות היה עמוס. למרות הדוחק הנוסעים המזדרזים מארבע דלתות הכניסה עמדו בתור מסודר למכונת השיקוף ובשקט מופתי.

סתם, זה יומן, לא מדע בדיוני.

המזוודה שלי היתה בגובה של ילד בן שמונה ורוחב, גם כן של ילד בן שמונה, אבל אחד שמן. בקושי הצלחתי להגיע וממש כשהייתי קרוב להעמיס את המזוודה על עמדת השיקוף עמדה לפני אישה מוסלמית חנוטה בעיקר בבד כחול מלבד החיג'אב שלה שהיה שחור. לשמאלי המתינה ללא הרבה סבלנות נערה כבת 14 אשר אם הייתי משתמש בשפה שאיננה תקינה פוליטת בוודאי הייתי מציין שהיא מתנחלת בברור. הנערה, כמיטב מסורות בני ישראל במדבר ניסתה להדחף לפני. אני, גם כן על פי מצוות תרבותינו הקדושה, דחפתי אותה חזרה והערתי לה שאין שום צורך לדחוף. לפנינו השמלה הכחולה הניחה את המזוודה שלה ועברה הלאה לקחת אותה מצידה השני של מחילת השיקוף.

תוך כדי שהיא נעה בקלילות, הנערה הנאווה שלצידי סיננה בחינניות מזוית פיה "ימח שמה". אני, שהייתי הבא בתור עצרתי, לא שמתי את המזוודה בפנים ולא הנחתי לאיש להעמיס את שלו ושאלתי אותה בקול רם "מה אמרת?". אחרי כמה כאלו והמהום של ההמון היא חזרה על דבריה אבל הצטדקה "אמרתי את זה להיא, לא לך." צעקתי עליה בתוכחה שהיא בזיון ובושה לעם שלנו וכו' וכו'.

אין הרבה חוכמה בלצעוק על ילדה קטנה, ולמען האמת הרגשתי די מטומטם. היא לא ענתה. אני לא יודע אם אני הייתי עונה לגבר בן 24 שהיה צועק עלי מול קהל כשהייתי בן 14. הסתכלתי לה בעיניים וראית שהיא נבוכה ומובכת והשתהתי. שתרגיש את הבושה, שהמבוכה תאדים את לחייה. האנשים מסביב הבינו מה קרה והמהמו. בסוף המשכתי. אין חוכמה בלצעוק על ילדה קטנה ואני לא יכול לחנך אותה, המעט שאולי אני כן יכול הוא להבהיר לה מה מחוץ לגבולות השיח, מהו הטאבו. למרות זאת, בשורה התחתונה אני לא יודע אם זה היה חכם או צודק לצעוק עליה.

סאלח עסף אותי בסובארו אימפרזה כסופה ביציאה מתחנת הרכבת של עכו. זו הפעם הראשונה שאנחנו מתראים פנים אל פנים ולא בסקייפ, הוא בן-דוד של חבר טוב שלי מהאוניברסיטה בה אני לומד בארה"ב והשותף שלי לחדר בסמסטר הקרוב בעמאן. הוא יוצא מהרכב, אנחנו מתחבקים, אני מעמיס את המזוודה שלי ואנחנו נוסעים. זו הפעם הראשונה שלי בצפון בביקור הזה בארץ והמרחבים מעוררים אצלי געגועים אבל אני לא בטוח למה. כשאנחנו פונים לכפר שעב אני מזהה את השלוחות שממול עליהן הישובים גילון וצורית והעיקולים בכביש שבין מטעי זיתים זורקים אותי למסכם צפון שעשיתי בתור חייל מסלול ביחידת מגלן-האש.

מסתירים מאחוריהם מפקדים מורעלים, עצי זית

הדבר היה כך, זה היה הלילה השני למסכם ואני הייתי מפקד החוליה והנוווט של שלושה מהחיילים הסוררים ביותר בצוות. אוקיי, זה לא בדיוק תאור מדויק, הם פשוט לא רצו שאני אומר להם מה לעשות - ובכנות, די בצדק. המזל שלי ומה שהקנה לי מעט סמכות עליהם היה שהייתי היחיד שהכיר את הציר וידע את הניווט. בלילה שלפני כן הובלתי אותנו במהירות וביטחה אל השיחים בהם התמקמנו והתהפכנו הנה והנה בקור חסר הרחמים של סוף פברואר. בכל מקרה, בדיוק צפונית לכפר שעב בו כעת אני יושב על המרפסת ושותה כוס תה עמדנו כחיילים והתלבטנו כיצד לעבור ממטע זיתים אחד לשני. העניין הוא שהדרך היתה מוארת באור יקרות מהישוב. אני הצעתי שנאגף את השטח הנחות והמואר ונצמד לנקודות החשוכות.

זו היתה טעות. מפקד לא מציע.

לא היה על מה לדבר אף אחד לא רצה ללכת בדרך יותר ארוכה ופחות נוחה רק כי המפקד חוליה החנון רוצה ללכת בחושך. אז הלכנו בדרך המלך המוארת וכשהיינו בדיוק במרכזה שמענו צעקות "אש אש אש" מהשיחים וזרקו עלינו רימון גז מדמיע.

נהדר.

עשינו כיאלו אנחנו יורים חזרה, נהנהו מניחוח הגז הריחני שפשט בשדה לעת ערב, נאלצנו להקשיב לתוכחת המפק"צ הפוץ שלנו על חוסר המקצועיות שלנו בהליכה באור (אני הפנתי מבטים מאשימים אל חברי לחוליה תוך כדי) כיתפנו את מנשאי ה45 קילו והמשכנו בדרך להנאתינו. כמה קילומטרים מאוחר יותר העזתי לומר מילה על כך לאחד מחברי למסע שענה בסבלנות וחרישות שבוודאי העירה את סאלח בן ה16 במיטתו וכל חבריו בכפר. הדבר שוב עלה לנו ברימון גז, שיחת תוכחה נוספת, הפעם מהמ"פ ועוד תענוגות ממן זה.

ועכשיו אני יושב על גג אחד הבתים ומעשן נרגילה עם בני דודים של סאלח. הם מספרים לי על העוינות בה ערבים ישראלים נתקלים בירדן ובמצרים. תאלת, מספר לי שבשארם א-שייח הוא לא הצליח למצוא מקום לשון כי יש לו דרכון כחול. "לא חוזר לשם בחיים שלי - נשבע" הוא מכריז ומעביר את צינור הנרגילה לשמאלו. סאלח לא מציג את עצמו כישראלי בירדן. אם מתעקשים ושואלים מאיפה הוא הוא אומר מגבולות 48'. אומרים להם שהם בוגדים.

בירדן רוב האוכלוסיה היא פלשתינית ורק מיעוט בן פחות מחצי נמצא בירדן מימים ימימה. לרוב קשה למצוא אהבה עזה בין הירדנים לבין הפלשתינאים. החיים לא קלים תחת המונרכיה, אך הירדנים אומרים, כך מספר לי סאלח, שעדיף הגהנום של המלך על הגן-עדן של הפלשיתינים. כלומר, עדיף השלטון כמו שהוא היום על פני התעוררות פוליטית של הפלשתינאים החיים בממלכה ההאשמית של ירדן.

למרות העוינות כלפי ערבים ישראלים, כששת-אלפים מהם לומדים בירדן. הם קהילה די סגורה ולא נוטים להתערבב עם יתר התלמידים. "כל החברים שלי הם ערבים ישראלים" אומר לי סאלח. כשאנחנו עוברים את הגבול אנחנו גם עוברים לאנגלית ואני הופך לניית או ניית'אן ממסצוסטס. הנסיעה מהגבול לעמאן אורכת כשעה וחצי. העליות לעיר הבירה בכבישים העקלקלים מזכירה לי קצת את העליות לים המלח. הנוף נהדר.

עמאן

בערב יצאנו לאכול ולהסתובב באזור היוקרתי של העיר. אנחנו לוקחים מונית ובאמצע הדרך סאלח אומר לי באנגלית "השיר שמתנגן ברדיו נורא מצחיק, אני אספר לך כשנגיע". הנהג הוא גבר מבוגר, ממשוקף, נינוח וחביב למראה בעל שפם מסותת המעורר בטחון. הוא סופר את העודף נורא לאט אחרי שאני משלם לו ביחידות של ארבע באנגלית. אני חושד שזה מפני שהוא יודע לספור רק עד four. בחוץ סאלח לוחש לי "הוא היה די גנוב הנהג הזה. שמעת את השיר? הוא אמר: נהרוס את כל הישראלים נשרוף את ישראל, עלה ותצליח החאמס התנועה הצודקת." ההומר שלי דיי חולני ואני גם מוצא את זה למשעשע.

אחרי שאנחנו אוכלים חומוס סאלח מראה לי כמה מהמועדונים היוקרתיים אליהם מגיעים השיי'חים הסעודיים כדי לבלות ולשרוף וויסקי (כהוכחת העושר, הם נוהגים לשרוף וויסקי במתקן מיוחד). כשאנחנו יוצאים אני מלמד אותו את המילה brothel.

באופן דיי אירוני ילדה קטנה בתחנת האוטובוס בירושלים מציתה בי תוכחה כשמתנהגת בגזענות ואילו המקרה בו נהג מונית מקשיב למוזיקה המהללת את השמדת מולדתי נחרט לי כאנקדוטה משעשעת. אולי זו הזרות שבסיטואציה השניה שגרמה לי להגיב בצורה זו, אבל בעיקר, כך נדמה לי, אני מכין את עצמי לספוג, ללמוד ולהכיר את כל מה שקורה סביבי, ואם אהיה במגננה כל הזמן לא אוכל להשאיר את העיניים שלי פקוחות לרווחה ולשאוף עמוק את האויר הצלול של עמאן.

לילה ראשון בממלכה ההאשמית.